האם השמנה היא תוצאה של הגנים שלנו או של התנהגותנו?
האם יש דבר כזה "השמנה בריאה"?
מהם ההורמונים הפעילים בהשמנה?
מהם הנזקים הבריאותיים של השמנה?
איך מטפלים בהשמנה, בהיבט תזונה, ספורט, תרופות להרזיה, ניתוחי "קיצור קיבה"?
מכל "חרושת השמועות" – מהי אמת ומהי בדיה?
אכן, מאמר כבד משקל…
סטטיסטיקה על קצה המזלג…
על-פי ארגון הבריאות העולמי1 (WHO), שיעור ההשמנה בעולם שילש את עצמו בין שנת 1975 ועד לשנת 2016, וככל שמדובר באוכלוסייה מגיל 18 ואילך, 39% ממנה סובל מעודף משקל, ו-13% מהשמנה, ואלו כמובן רק ממוצעים.
בישראל, על-פי דו"ח2 OECD משנת 2019, הסובלים ממשקל גוף עודף (בכל הדרגות) מהווים מחצית האוכלוסייה (50.9%, ליתר דיוק), ואילו בארצות-הברית ובמקסיקו שיעורי ההשמנה באוכלוסייה הם 73.1% ו-75.2%, בהתאמה. במילים אחרות, שלושה מכל ארבעה אמריקנים או מקסיקנים – סובלים מעודף משקל בדרגת חומרה כזו או אחרת…
השיטה המקובלת ביותר להעריך השמנה היא באמצעות "מדד מסת גוף" (BMI), המחושב בתור מנה בין משקל (בקילוגרמים) לבין גובה בריבוע (במטרים).
דוגמה א': BMI של אדם בגובה 2 מטרים ובמשקל 100 ק"ג הינו 25.
דוגמה ב': BMI של אדם שגובהו 1.73 מטר ומשקלו 90 ק"ג הינו 30.
BMI מ-25 ומעלה מוגדר בתור עודף משקל
BMI מ-30 ומעלה מוגדר בתור השמנה
BMI מ-40 ומעלה מוגדר בתור השמנה קשה.
האם השמנה היא בחירה?
נפתח ב"שורה החתונה": התשובה אינה "כן" או "לא", אלא "באופן חלקי".
וכעת, להסבר הארוך יותר.
כיום ידועות מספר הפרעות גנטיות אשר בהן קיים ליקוי בגן ספציפי אחד, שמעודד צבירת משקל משמעותית, בעיקר באמצעות הגברת תיאבון. העניין הוא שמדובר בהפרעות נדירות עד מאד. הפרעות כאלה אינן מסבירות עודף משקל אפילו ב-0.5% מן האוכלוסייה, ובוודאי שלא בקרב 50% מן האוכלוסייה, שזו כאמור תמונת המצב של השמנה בישראל.
מה שקורה הוא שקיימים עשרות רבות של גנים שונים, אשר כל אחד מהם כשלעצמו משפיע באופן מזערי בלבד על הנטייה לצבור משקל, אך האפקט המצטבר שלהם מתחיל להיות משמעותי. מתי? כאשר הרגלי האכילה והפעילות הגופנית – אינם אופטימליים.
אם נחזור חמש מאות שנה לאחור, המבנה הגנטי של האוכלוסייה לא היה שונה מהותית מן המבנה כיום, כי אנו כבר יודעים שנדרש זמן ארוך בהרבה על-מנת להשרות שינויים גנטיים משמעותיים באוכלוסייה. אז מה בכל זאת היה שונה? התזונה והפעילות הגופנית.
ראשית, אנשים נאלצו לעבוד קשה (בהיבט הפיזי) על מנת ללקט את מזונם או לצוד אותו. בכלל, אנשים עשו הרבה יותר פעילות גופנית "כפויה" על בסיס יומיומי, כי לא הייתה אז תחבורה ממונעת, משרדים ממוזגים, טלפונים, ובמקומות רבים לא היו גם מים זורמים, כך שנדרשה הליכה לבאר המים הקרובה (או למאגר מים אחר) על מנת להביא משם מי שתייה ראויים.
במקביל, טרם פותחו טכניקות מתוחכמות לעיבוד מזון, והמזון הנצרך היה ברובו המכריע מזון טרי, ללא תוספים ותוספות.
כיום, לעומת זאת, הקושי הפיזי הכרוך בהשגת המזון – הפך להיסטוריה רחוקה, בטח שבמדינות המפותחות. מי בכלל הולך היום, כאשר אפשר לנסוע, ומי נוסע כאשר אפשר להזמין שליח הביתה?! בנוסף, החלק היחסי של המזון הטרי הולך ומצטמק, והמזון המהיר, העמוס לעייפה בשומנים מוקשים ובפחמימות זמינות – הוא המלך החדש. הטענה לפיה חלק מיצרני המזון המעובד מחדירים לתוך מרכולתם כימיקלים המעודדים התמכרות לאכילה, במטרה לגרום לאנשים לשוב ולרכוש את אותם מזונות הרסניים פעם אחר פעם, היא אולי רק "תיאוריית קונספירציה" (ואולי לא), אך מה שאינו שנוי במחלוקת הוא שהרכיבים הגלויים והמוצהרים במזון המהיר – סוכר, מלח, שומן וקפאין – מעודדים אכילת יתר3. כאשר אכילה כזו מצטרפת למבנה תורשתי שעלול לעודד השמנה – הצירוף הוא "קטלני".
אם כן, לשאלה "האם השמנה היא בחירה" התשובה היא כנראה במקום כלשהו באמצע, כלומר "בחירה חלקית בלבד".
מי קבע כי השמנה היא מחלה?
מכון הבריאות הלאומי של ארה"ב4 (National Institute of Health) הגדיר את ההשמנה כמחלה כבר בשנת 1997, כאשר בשנת 2008 עשתה זאת גם החברה האמריקנית להשמנה (American Obesity Society), ובשנת 2013 הצטרפה להגדרה גם ההתאגדות הרפואית האמריקנית (American Medical Association).
גם אירופה5, ב"איחור אופנתי" של יותר מעשרים שנה, עשתה כן.
השאלה היא מהו הבסיס הביולוגי העומד מאחורי ההגדרות הנ"ל, ואת זה נבחן מיד.
מהם נזקי ההשמנה?
ההצדקה להגדרת השמנה כ"מחלה" היא היותה כרוכה בנזקים בריאותיים מובהקים6, כגון עלייה בלחץ הדם, הפרעה בשומני הדם, עליה בערכי הסוכר בדם, עליה במחלות כלי הדם (התקפי לב, פרפור פרוזדורים, אי-ספיקת לב, שבץ מוחי ואי-ספיקת כליות), עליה בהסננה שומנית בכבד ובהמשך גם עליה בסיכון לשחמת הכבד ולגידולי כבד, עומס ושחיקת המפרקים הגדולים, דום נשימה בשינה, וסוגי סרטן נפוצים כגון סרטן השד, סרטן הרחם וסרטן המעי הגס.
זאת ועוד, ככל שחומרת ההשמנה קיצונית יותר – כך הסיכון לנזקים הינו גבוה יותר.
נוסף לפגיעה באיכות החיים, כאשר בוחנים את נתוני התמונה, המספרים הם מצמררים. כך למשל, במחקר מעקב בבריטניה אחר 3.6 מיליון איש לאורך כעשרים שנה7, נמצא כי השמנה (BMI בשיעור 30 ומעלה) מול אי השמנה בגיל 40 שנה – הייתה כרוכה בקיצור תוחלת החיים ב-4.2 שנים בגברים וב-3.5 שנים בנשים. בקבוצת ההשמנה הקשה (BMI בשיעור 40 ומעלה) מול אי השמנה – קיצור תוחלת החיים עמד על 9.1 שנים בגברים ו-7.7 שנים בנשים. במילים פשוטות, במקום לחיות עד גיל 82 בממוצע, אנשים הסובלים מהשמנה קשה חיים רק עד גיל 73 בממוצע (ובאיכות חיים גרועה בהרבה).
"השמנה בריאה": אמת או שקר?
"שמן בריא" הוא אדם בעל BMI מעל לנורמה, אצלו אין להדגים אצלו שום הפרעה מעבדתית או נזקים גופניים הקשורים בהשמנה.
בעבר היו שהאמינו כי "שמנים ללא סיבוכים בריאותיים" הם אנשים אשר גופם "חסין" לגמרי בפני השפעות מזיקות של השמנה בשל סיבה עלומה, אולי גנטית. אולם, לאחר הצטברות תשתית מחקרית ענפה, מתברר כי סברה זו "אינה מחזיקה מים"8,9, וזאת בשל שני טעמים מרכזיים:
ראשית, אצל חלק גדול מאותם "שמנים ללא סיבוכים" יש בהחלט סיבוכים, אלא שלא טרחו לבדוק אותם או לא ידעו כיצד. למשל, כאשר אוספים אנשים בעלי השמנה ובודקים אצלם רק לחץ דם, שומני דם וסוכר בדם – אזי בערך למחציתם אין הפרעות במדדים אלו, כלומר הם לכאורה "שמנים בריאים", אך כאשר בודקים אצלם תנגודת לאינסולין (בדיקה המשלבת רמת סוכר ורמת אינסולין בדם), אזי מגלים כי רק אצל 5% מהם תוצאת הבדיקה הינה תקינה. במילים פשוטות, ביצוע בדיקת דם יסודית – מצמצמת את שיעור "ההשמנה הבריאה" מ-50% ל-5% בלבד!
שנית, סיבוכים הם עניין של זמן. שחיקת מפרקים, מחלת לב ושחמת הכבד הינם נזקים אשר דורשים זמן רב על-מנת להתהוות. בתחילה, האיברים מתגוננים כנגד הניסיונות להזיק להם. בהמשך, מתחילים להופיע נזקים הניתנים להדגמה רק ברמת התאים. מאוחר יותר, הנזקים ניתנים להדגמה בבדיקות דם או בבדיקות הדמיה. רק בשלבים מתקדמים, היקף הנזק הינו גדול עד כדי כך שתפקוד האיברים נפגע משמעותית, ואז גם מתחילים להופיע תסמינים.
אם כך, על-פי הנתונים המדעיים, נכון יהיה להחליף את המונח "שמן בריא" במונח "שמן שהוא עדיין בריא".
מדוע השמנה מזיקה?
"הנחת עבודה", לפיה אדם ששוקל 20 ק"ג מעל לרצוי – דומה לאדם במשקל תקין הסוחב עליו משקולת של 20 ק"ג – היא פשוט שגויה.
אילו רק המשקל העודף היה הבעיה, היינו מצפים אולי למצוא נזקים כגון שחיקה מכנית של מפרקים גדולים, אך מרבית הנזקים האחרים לא היו ניתנים להסבר. אולם, בשנים האחרונות, הודות לריבוי מחקרים בתחום זה, מנגנוני הנזק מתחילים להתבהר10,11.
מסתבר, כי רקמת השומן היא לא סתם "משקולת של כמה קילוגרם" שמונחת כאבן שאין לה הופכין. מדובר ברקמה חיה ונושמת, בדיוק כמו רקמת השריר, המוח והכבד, ובדיוק כמותם היא בנויה מיחידות בסיסיות שנקראות "תאים" (תאי שומן, במקרה זה). תאים אלו מייצרים מגוון חומרים, ובכלל זה גם הורמונים, אשר להם השפעות מרחיקות לכת על הגוף.
ההורמון אדיפונקטין (Adiponectin), למשל, מגביר את רגישות כל תאי הגוף לאינסולין, כלומר ככל שרמתו בדם גבוהה יותר, כך התאים מגיבים טוב יותר לאינסולין. ככל שצוברים יותר שומן, כך מופרש פחות אדיפונקטין, ולכן נפגעת היכולת של אינסולין להחדיר מולקולות סוכר אל תוך התאים, תופעה הידועה בתור "תנגודת לאינסולין". הסוכר שאינו מצליח לחדור אל תוך התאים – מצטבר בדם, וזה מסביר במידה מסוימת התפתחות סוכרת.
הורמון אחר, לפטין (Leptin), הוא מדכא תיאבון. ככל שצוברים יותר שומן בגוף, כך מיוצר יותר לפטין בגוף, וכאשר רמת הורמון זה גבוהה באופן כרוני – מתפתחת כנגדו עמידות ("תנגודת ללפטין"). התוצאה היא יעילות ירודה של לפטין ולכן תיאבון מוגבר, והרי לנו "מעגל קסמים" המזין את עצמו.
רקמת שומן גדולה מייצרת חומרים נוספים, אשר חלקם מגבירים תהליכי דלקת ומאיצים את תהליך טרשת העורקים הקטלני, והרי לנו הסברים לנזקים המפושטים אשר נצפים בקרב אנשים הסובלים מהשמנה.
לתיאום תור לד"ר זילבר ובירורים נוספים:
- 03-5193570
- office@doctorzilber.co.il
- מרכז גירון, ז'בוטינסקי 5, רעננה
- ללא צורך להמתנה לתורים
איך יורדים במשקל?
עבור האדם אשר כבר סובל מהשמנה, פתוחות שלוש אפשרויות:
- אורח חיים בריא
- תרופות להשראת ירידה במשקל
- ניתוחים בריאטריים ("קיצור קיבה")
כל אחד מאלו הוא עולם בפני עצמו, ואנו רק נעניק מספר הדגשים ממעוף הציפור.
מה זה "אורח חיים בריא"?
הנדבכים הבסיסיים באורח חיים בריא הם אי-עישון, פעילות גופנית קבועה ותזונה בריאה.
באשר לעקרונות והפרקטיקה של פעילות גופנית בריאה, מומלץ בחום המאמר של החתום מטה, "כמה ספורט באמת צריך לעשות כדי להיות בריאים יותר?"
בנוגע לתזונה נכונה, מן הראוי להפנים מספר עקרונות.
ראשית, "מבצעים" טובים אולי לסופרמרקט, אך לא לבריאות שלנו. אנו מדברים התנהגות תזונתית קבועה. כל יום. כל השנה. כל החיים. נכון, להתמיד זה לא קל, אך זו הדרך היחידה להשיג תוצאות ארוכות טווח וגם לשמור עליהן.
שנית, כל הדיאטות (ויש מאות דיאטות בשוק…) שמצליחות להביא לירידה במשקל מבוססות על "מאזן קלורי שלילי", כלומר חייבים להכניס פחות קלוריות ממה שמוציאים. מי שטוען כי בדיאטה שלו אוכלים יותר ממה שמוציאים וגם יורדים במשקל – פשוט משקר לכם במצח נחושה.
שלישית, המשפט "אתה הוא מה שאתה אוכל" – אינו אמירה בעלמא. מי שסבור כי כל עוד שומרים על מכסת הקלוריות היומית, אפשר להאביס את עצמנו בכל זבל, עושה טעות מרה. על מנת שהגוף יתפקד באופן מיטבי ולא יתפתחו בו תהליכים חולניים, התזונה חייבת להיות מוקפדת ומבוססת על רכיבים בריאים. הדיאטה המוכחת ביותר באופן מדעי היא "הדיאטה הים-תיכונית", אשר מבוססת על הימנעות ממזון מעובד (כגון חטיפים) ומבשר אדום, צמצום בצריכת שומן מן החי, וריבוי באכילת ירקות, פירות, קטניות, אגוזים, זרעים, דגנים מלאים, שמן זית, וכן צריכה מתונה של גבינות רזות, ביצים, דגים ובשר רזה שאינו אדום.
רביעית, יש לא מעט אנשים שמקפידים מאד על מזונם ואף מבצעים פעילות גופנית סדירה, ובכל זאת מוצאים את עצמם תקועים במשקל גוף עודף, אותו הם לא מצליחים להשיל בשום תנאי, אולי רק אם הם כופים על עצמם הרעבה מתמשכת. בדיוק עבור מקרים אלו – קיימים אמצעים נוספים אשר יכולים להיות לעזר, ומיד נפרט אותם.
מה עם ניתוחים בריאטריים ("קיצור קיבה")?
ניתוחים בריאטריים12 הם ניתוחים בהם יוצרים שינוי אנטומי במבנה מערכת העיכול, אשר מפחית את כמות המזון שניתן לאכול ו/או גורם לספיגה מופחתת של המזון הנאכל.
קיימים שלושה סוגי ניתוחים:
- "טבעת" המושתלת סביב החלק התחתון של צינור הבליעה (ושט): שכיחותו של ניתוח זה הולכת ויורדת, בשל יעילות ירודה לאורך זמן וריבוי תופעות לוואי.
- "שרוול" קיבה: כריתת מרבית נפח הקיבה, ההופכת אותה מ"שק" ל"שרוול".
- "מעקף": ניתוח בו עוקפים את החלק העיקרי של המעי, דרכו מבוצעת ספיגת מזון.
היתרון המובהק של ניתוחים בריאטריים הוא שמדובר בפעולה חד-פעמית בעלת השפעה מרחיקת לכת על משקל הגוף. המנותחים מצליחים להשיל עשרות קילוגרמים ממשקלם, דבר אשר בכל טיפול אחר רק ניתן לחלום עליו.
עם זאת, אין להתעלם ממספר חסרונות:
ראשית, ניתוח בהרדמה כללית מרתיע אנשים רבים, והם אינם מוכנים כלל לשקול אופציה כזו.
שנית, הניתוח אינו מותווה לעודף משקל קל, ממנו סובלת מרבית האוכלוסייה שמתמודדת עם עודף משקל (BMI עד 30).
שלישית, בשל קיום "מחלות רקע" משמעותיות, הכירורגים מסרבים לנתח חלק מן האנשים, מתוך החשש שהם לא יתעוררו בתום הניתוח…
רביעית, ההמתנה לניתוח בריאטרי היא בדרך-כלל ממושכת, במהלכה המועמדים נדרשים לבצע בדיקות דם, צילומים, מפגשים עם רופאים ותזונאים וכו'.
חמישית, ניתוחים כרוכים בתופעות לוואי מגוונות. בטווח הקצר, מדובר בעיקר בזיהום או דמם, עליהם מתגברים בקלות יחסית, על-פי-רוב. תמותה עקב הניתוח הפכה לנדירה למדי בימינו, עם שיעור מרבי של 1 ל-500 מנותחים. דווקא הסיבוכים ארוכי-הטווח הם המציקים יותר למנותחים, כגון אבני כיס מרה, בקע באזור החתך, חסימות מעיים, חסרים בוויטמינים ומינרלים שונים בשל תת-ספיגה, "תסמונת ההצפה" ועוד.
אם כן, למרות שמדובר באופציה עוצמתית, ניתוחים בריאטריים אינם יכולים להיות הציר המרכזי סביבו סב הטיפול בהשמנה, היות שבסופו של יום – מרבית האנשים לא יעברו ניתוחים אלו.
אילו תרופות להרזיה קיימות?
דיאטה ופעילות גופנית הן הכרחיות, אך בחלק מן המקרים אינן מצליחות "לספק את הסחורה" בכוחות עצמן, ואילו ניתוחים בריאטריים אינם רלוונטיים למרבית הסובלים מהשמנה (בשל סיבות אובייקטיביות או סובייקטיביות), כך שזה מותיר אותנו עם האמצעי השלישי ללוחמה בהשמנה ואלו הן התרופות13,14.
בניגוד לניתוח, תרופות הן נגישות, נטילתן פשוטה, והן אינן דורשות "הכנה והיערכות".
בטרם נסקור בקצרה את ארגז התחמושת התרופתי, נזכיר כי ההיסטוריה הבטיחותית של תרופות להשראת ירידה במשקל היא רחוקה מלהיות "מבריקה", וכוללת מעל 20 תכשירים שהורדו מן המדפים בשל תופעות לוואי משמעותיות! לדוגמה, בשנת 2020 הוצא מן השוק התכשיר בלוויק (Belviq) בשל חששות לעלייה בהיארעות מקרי סרטן בקרב המטופלים. בשנת 2007 ירדה מן המדפים התרופה אקומפליה (Accomplia), בשל הגברת נטייה לדכדוך בקרב המשתמשים, וחשש של הרשויות הרגולטוריות מ"מגפת התאבדויות". בשנת 2002 הופסק ייצורה של התרופה רדוקטיל (Reductil) בשל עלייה קלה באירועים לבביים אצל המטופלים בהשוואה לממוצע באוכלוסייה.
נכון להיום, רשימת התרופות המאושרות בישראל לטיפול בהשמנה – היא קצרה מאד, ואנו נזכיר כאן שלוש תרופות.
התרופה הראשונה, שהיא גם הוותיקה ביותר (אושרה לשימוש בשנת 1999), נקראת קסניקל (Xenical), מכילה את החומר הפעיל אורליסטט (Orlistat). היא התרופה היחידה בעלת מנגנון פעולה המוגבל בלעדית למערכת העיכול. התרופה "מנצלת" את העובדה ששומנים שנקראים טריגליצרידים אינם מסוגלים להיספג מתוך מערכת העיכול אל הדם, אלא רק לאחר שהם מפורקים לחומצות שומן באמצעות אנזים שנקרא ליפאזה, והיא מעכבת את אותו אנזים, כלומר מפריעה לו לעבוד. התוצאה היא שפחות שומן נספג מן המעי אל הדם, ומה שאינו נספג – מופרש החוצה "בדרך הטבעית".
תופעות לוואי נפוצות כתוצאה משימוש בקסניקל הן יציאות תכופות יותר, גדולות/שומניות יותר, וכן "נפיחנות". כמו כן, תתכן פגיעה מסוימת בספיגת ויטמינים מסיסי שומן (DEKA). ככלל, קסניקל נחשבת לבטוחה מבין כלל התרופות להשראת ירידה במשקל, ואין לה שום השפעה על המוח או על הלב.
מבחינת יעילות, זו ככל הנראה התרופה החלשה ביותר, עם ירידה ממוצעת במשקל של 2.5% במהלך 4 שנות טיפול, אם כי יש לציין כי במקביל לכך תועד שיפור ברמות הסוכר, שיפור בפרופיל שומני הדם, והורדת לחץ הדם. נקודה נוספת למחשבה היא שאנשים אשר ממעטים מאד בצריכת שומן (אלא מבססים את הקלוריות שלהם על פחמימות וחלבונים), אינם צפויים להרוויח משימוש בתרופה זו.
רזין (Razin) מכילה את החומר הפעיל פנטרמין (Phentermine), ומנגנון הפעולה הוא באמצעות שחרור מוגבר של הנוירוטרנסמיטר נוראדרנלין באזור במוח שנקרא היפותלמוס, ובאמצעות פעולה זו – דיכוי תיאבון.
התרופה אסורה לשימוש בלחץ דם בלתי מאוזן, מחלת לב מכל סוג, שבץ מוחי, יתר לחץ ריאתי, לחץ תוך עיני מוגבר (גלאוקומה), מחלות פסיכיאטריות (לרבות דיכאון/חרדה). זאת ועוד, בניגוד לתרופות אחרות, הנלקחות על בסיס קבוע, השימוש ברזין מוגבל ל-3 חודשים בלבד! מגבלת זמן זו משקפת את החששות של הרשויות הרגולטוריות בשלושה מישורים:
- החשש הראשון הוא מהתרגלות/התמכרות לתרופה.
- החשש השני הוא מתופעות לוואי הקשורות במערכת העצבים המרכזית, כדוגמת כאב ראש, הפרעות שינה, עצבנות, דכדוך, והן די נפוצות.
- החשש השלישי קשור לעובדה שפנטרמין ביחד עם פנפלורמין (Fenfluramine) הרכיבו יחדיו תרופה להרזיה בשם "פן-פן" (Fen-Phen) שזכתה לפופולריות רבה בארה"ב בשנות התשעים, אך הורדה מן המדפים בשנת 1997, לאחר שהסתבר כי היא הביאה לפגיעה במסתמי לב וגרמה למותם של מטופלים!
בהזדמנות זו נזכיר את קסימיה (Qsymia), שהיא "תרופת תשלובת" המכילה פנטרמין, שהוזכר לעיל, לצד טופירמאט (Topiramate), שהוא בכלל תכשיר לטיפול באפילפסיה (כשנלקח לבדו). קסימיה אינה רשומה בישראל, וניתנת להשגה באמצעות טופס 29 ג'.
הגם שתכשירים מבוססי פנטרמין הינם יעילים בדיכוי תיאבון והפחתת משקל, הוראות-הנגד הקיימות בהם ותופעות הלוואי שלהם – מגבילות את השימוש בהם.
זה מביא אותנו לקבוצה האחרונה של תרופות להרזיה, הלא הן תרופות המחקות פעילותו של חומר טבעי בשם ג'י.אל.פי 1 (Glucagon Like Polypeptide 1 = GLP1). מדובר בחומר המופרש מתאי מערכת העיכול בעקבות אכילה, ובין השפעותיו המיטיבות ניתן למנות הגברת ייצור אינסולין בלבלב, האטת קצב התרוקנות הקיבה ודיכוי תיאבון. החומר הטבעי אמנם מתפרק בגוף במהירות, אך במהלך השנים פותחו תרופות המבוססות על המבנה שלו, אשר שורדות בגוף במשך זמן רב, וכך מצליחות להשיג יעילות טיפולית מתמשכת, כפי שנראה מיד.
בתחילה, תכשירים אלו שימשו אך ורק לטיפול בסוכרת, אך לאחר שתצפיות הדגימו כי מרבית המטופלים הפגינו ירידה במשקל, התכשירים מצאו את דרכם גם לתחום ההרזיה.
ה-GLP1 הסינטטי הראשון שאושר על-ידי ה-FDA לירידה במשקל הוא לירגלוטייד (Liraglutide) אשר משמש לטיפול בסוכרת תחת השם המסחרי ויקטוזה (Victoza) 1.8 מ"ג ולטיפול בהשמנה תחת השם המסחרי סקסנדה (Saxenda) 3.0 מ"ג. הבא בתור הינו סמגלוטייד (Semaglutide), המשמש לטיפול בסוכרת תחת השם המסחרי אוזמפיק (Ozempic) 1 מ"ג ולירידה במשקל תחת השם המסחרי וגובי (Wegovy) 2.4 מ"ג (נכון לרגע כתיבת שורות אלה, וגובי טרם אושר לשימוש בישראל, ואנשים שאינם סוכרתיים משתמשים באוזמפיק לצורך ירידה במשקל באמצעות טופס 29 ג'). מחקרים רבי-משתתפים הדגימו כי שני שלישים ממטופלי סקסנדה הפחיתו 5% ממשקל גופם, ושליש כ-10% ממשקל הגוף.
תופעות הלוואי העיקריות מתרכזות במערכת העיכול, וביניהן ניתן למנות "גזים", בחילה, הקאה, שלשול או דווקא עצירות. דלקת לבלב תועדה גם כן אך היא די נדירה.
לא זו בלבד שתכשירים אלו משרים ירידה במשקל, אלא שהם גם מאזנים ערכי סוכר גבוהים, משפרים את פרופיל השומנים, מורידים לחצי דם מוגברים, ולכן אין זה מפתיע שבמעקב ארוך-שנים אחר מטופלים נצפתה כבר הפחתת תמותה, בעיקר אצל סוכרתיים. הדבר מרמז לכך שמדובר בכיוון תרופתי מבטיח, ואנו צפויים לפגוש נציגים נוספים ממשפחת תרופות זו בעתיד.
סיכום
השמנה היא תופעה אשר שכיחותה הולכת וגואה בקרב כל הגילאים ובכל המדינות, כרוכה בתחלואה קשה ובתמותה בטרם עת. על כן, היא הוכרזה על-ידי קברניטי מערכות הבריאות בתור "מחלה". אין "השמנה בריאה" אלא השמנה אשר באופן זמני עוד לא חוללה נזקים. היא נגרמת כתוצאה משילוב בין נתונים גנטיים מסוימים יחד עם הרגלים גרועים בתחום האכילה והפעילות הגופנית, ומתודלקת באמצעות יצרניות המזון המהיר, המזרימות לתוכו סוכר, מלח, שומן וקפאין, דברים אשר מגדילים צריכת ג'אנק פוד ומקשים להיגמל ממנו. כולנו תקווה כי עם השנים יתווספו אמצעים יעילים יותר להתמודדות מול מגפה זו, אך בינתיים כל אחד אמור לעשות ב"חלקת אלוהים הקטנה שלו" ככל יכולתו, באמצעות הקפדה על אורח חיים בריא, שימוש בתרופות להשראת ירידה במשקל, ובמקרים מסוימים גם ניתוח בריאטרי. בהצלחה!
ביבליוגרפיה
- WHO: Statistics of Obesity
- USA Classifies Obesity as a Disease
- Ultra-processed Food: Addictive, Toxic, and Ready for Regulation
- European Commission Classifies Obesity as a Disease
- Obesity Prevalence in OECD 2019
- The Medical Complications of Obesity
- Association of BMI with Mortality
- Metabolically Healthy Obesity: Facts and Fantasies/GI Smith
- Metabolically Healthy Obesity/ M.Bluher
- Adipose Tissue in Health and Disease
- Obesity, Bioactive Lipids, and Adipose Tissue Inflammation
- Benefits and Risks of Bariatric Surgery
- Anti Obesity Drugs: Long Term Efficacy and Safety
- Comprehensive Review of Coming and Upcoming Anti-obesity Drugs
*** מאמר זה אינו מחליף יעוץ אישי של רופא ***
רוצים יעוץ אישי? כאן יוצרים קשר
