אנשים רבים שמעו על המונח "השימוטו" בהקשר לבלוטת התריס, אולם קיים בלבול רב בנוגע למנגנון המחלה, למאפייניה ולהשלכותיה.
הגיע העת לעשות סדר בעניין.
קדימה, נשמו עמוק, כי אנו צוללים אל תוך "עסקי בלוטת התריס"….
מי היה השימוטו?
ראשית, ניתן את הכבוד למי שמגיע!
ובכן, "השימוטו" זה ממש לא "איש עם אוטו", למרות שהמשפט מקל על זכירת המילה (מנמוניקס).
ד"ר האקארו השימוטו (Dr. Hakaru Hashimoto) היה רופא יפני, יליד שנת 1881, אשר גילה מחלה בבלוטת התריס שלא הייתה מתוארת קודם לכן בספרות הרפואית.
הוא חקר ארוכות את הנושא הן ביפן ובהמשך בגרמניה, ואף פרסם את תוצאות מחקריו.
לאחר מכן הוא שב ליפן ועבד בה כרופא משפחה.
בגיל 52 הוא נדבק במחלה זיהומית (לא השימוטו…) ממנה הוא נפטר.
רק לאחר מותו הפך המונח "מחלת השימוטו" שגור בפי רופאים ומטופלים בכל העולם.
מהי מחלת השימוטו?
השם הנוסף של המחלה הוא Chronic Autoimmune Thyroiditis, כלומר דלקת אוטואימונית כרונית של בלוטת התריס.
רגע, מה זהה אומר בלשון של בני תמותה?!
ובכן, מדובר במחלה הנגרמת כתוצאה ממתקפה של מערכת החיסון על בלוטת התריס, מה שמביא להסננה דלקתית כרונית בתוך הבלוטה (בעיקר של תאי דם לבנים מסוג לימפוציטים), ולנוכחות של נוגדנים כנגד רכיבים בבלוטת התריס (הנוגדנים ה"מפורסמים" ביותר נקראים Thyroid Peroxidase Antibodies).
נכון להיום, הסיבה המדויקת למחלה אינה ברורה. מדברים על "שילוב בין תורשה לסביבה", וזה כמובן שם קוד לאי-ידיעה מוחלטת. תכלס, אף אחד לא באמת יכול לומר מדוע אדם א' לקה בהשימוטו ואילו שכנו הטוב, אדם ב', לא לקה בה.
אגב, המחשבות כאילו מדובר במחסור ביוד (יוד הוא רכיב חשוב במבנה הורמון התריס) – התבדו, וכיום מסתבר כי מחלת השימוטו נפוצה אפילו יותר באזורים גיאוגרפיים בהם לא קיים מחסור ביוד מאשר באזורים דלי יוד…
מדובר במחלה סופר-נפוצה, במיוחד בנשים, והיא לא הייתה מעניינת אותנו אלמלא העובדה שחלק משמעותי מן הלוקים בבעיה מפתחים הפרעה בתפקוד הבלוטה, כלומר כמות ההורמונים שהבלוטה מייצרת עלולה לחרוג מן הנורמה.
לאיזה כיוון היא חורגת?
ובכן, קיימות 3 אפשרויות:
(1) התרחיש הקלאסי הוא ייצור מופחת, כלומר תת תריסיות (היפותירואידיזם).
(2) במיעוט המקרים מתפתח שלב זמני דווקא של יתר תריסיות (היפרתירואידיזם) אשר נגרם ככל הנראה מפירוק מסיבי של תאי בלוטה ומ"זליגה" של כמות גדולה של הורמון אל מחזור הדם. שלב זה נקרא גם השיטוקסיקוזיס (Hashitoxicosis) והוא מוגבל בזמן ומסתיים בנורמליזציה של התפקוד או בגלישה לשלב של תת תריסיות.
(3) התרחיש האחר הוא שלא מתפתחת שום הפרעה בתפקוד בלוטת התריס, והיא ממשיכה לתפקד כרגיל.
כיצד מאבחנים את מחלת השימוטו?
תשובה: שואלים את הרופא.
ועכשיו, ברצינות…
למעשה, הבעיה מתגלה באחת הדרכים הבאות:
- בבדיקת דם: קיום נוגדנים כנגד בלוטת התריס.
- בבדיקת אולטרה סאונד: עדות ל"מבנה דלקתי" של הבלוטה (יש לזה שמות נוספים כגון "מבנה מגורגר").
- בניקור בלוטת התריס: מבנה פתולוגי ספציפי של התאים בתוך בלוטת התריס (בעיקר הסננה של לימפוציטים).
האם ניתן לרפא את מחלת השימוטו?
"ריפוי" של מחלה כלשהי הוא מתן טיפול שלאחר הפסקתו – המחלה נעלמת כליל.
על מנת להשיג ריפוי של מחלת השימוטו, עלינו להפעיל טיפול אשר יבצע שתי פעולות:
- יעצור את התהליך הדלקתי האוטואימוני המתחולל בבלוטה.
- יגרום ל"רברס", כלומר ישיב את הבלוטה למצב התפקודי התקין אשר היה לה בעבר, טרם הופעת המחלה.
נו, וכמה טיפולים כאלו נמצאו יעילים באופן מדעי?
אפס!
על כן, מי שמבטיח לכם "ריפוי" של השימוטו – הוא נוכל. ראו הוזהרתם!
האם בכלל מטפלים במחלת השימוטו?
התשובה הקצרה: כן, כאשר נגרמת תת תריסיות, וגם אז לא בהכרח.
כאמור, נכון להיום, עדיין אין לנו שום דרך אמיתית לרפא את התהליך החולני בבלוטה, אך בהחלט קיימת דרך לתקן תת תריסיות, במידה שזו נגרמת, וזאת באמצעות מתן טבליות המכילות את ההורמון החסר (זה נקרא "טיפול תחליפי" היות שהתרופה, שמכילה את הורמון הבלוטה, נוטלת על עצמה את תפקיד הבלוטה). בשוק קיימות כמה טבליות כאלה, ועל הטיפול תוכלו לקרוא בהרחבה במאמר זה.
חשוב להבהיר:
הטיפול בתת תריסיות הוא אותו הטיפול בדיוק ללא קשר לסיבה שהביאה למצב זה. לדוגמה, תת תריסיות בשל מחלת השימוטו או בשל הקרנה לצוואר בעקבות לימפומה בעבר או מצב לאחר כריתת בלוטת התריס מסיבה כלשהי – כולם יטופלו על-ידי אותן התרופות.
יוצאי דופן הם מקרים בהם אנו חושדים כי תת התריסיות היא זמנית וחולפת, לדוגמה: כאשר הסיבה היא תרופה (כגון אמיאודרון Amiodarone) אשר מופסקת, כי אז קיים סיכוי להתאוששות הבלוטה (זה לא תמיד קורה, לדאבוננו, אך בהחלט יתכן).
האם הטיפול גורם לבלוטת התריס להתנוון ולהפסיק לתפקד?
זו שאלה נהדרת, וניתן להשיב עליה במספר אופנים.
ראשית, "סוף מעשה במחשבה תחילה", כלומר צריך לשקול מראש אם בכלל כדאי להתחיל טיפול. סיבות טובות לתחילת טיפול הן תת תריסיות המתבטאת בתסמינים הפוגעים באיכות החיים (למשל עייפות משמעותית) או חריגה בתפקוד בנוכחות הריון קיים או מתוכנן (משום שתת תריסיות מגדילה סיכונים לעובר ולהריון עצמו, כמוסבר כאן). סיבה לא מספיק טובה היא חריגה בתפקוד בלוטת התריס (לא בהקשר להריון) כאשר אין שום תסמינים שניתן לייחס למצב.
גם כאשר כבר מתחילים טיפול, ניתן לבדוק בהמשך אם ניתן להיגמל ממנו, באמצעות הפחתה הדרגתית של הטיפול עד להפסקה. בדיקות הדם (TSH) כבר יגלו לנו אם הבלוטה מצליחה להתאושש או לא.
מחלת השימוטו היא מחלה בה התהליך החולני הולך ומתקדם, וככל שנוקף הזמן – עוד ועוד מן הלוקים בה גולשים לתת תריסיות. במילים אחרות, הסיכוי של השימוטו לגרום לתת תריסיות לאחר עשר שנות מחלה הוא גבוה מאשר לאחר שלוש שנות מחלה בלבד. לכן, אדם עם השימוטו אשר מטופל תרופתית ואינו מצליח להיגמל (בכל פעם שמנסים להיגמל נצפית "גלישה" לתת תריסיות) יכול אמנם להאשים את הטיפול בכך שגרם לבלוטת התריס שלו להתנוון, אך מאד יכול להיות כי פשוט התהליך הדלקתי הפרוגרסיבי בבלוטה הוא שהלך והחליש אותה במידה כזו שהיא כבר אינה יכולה עוד להתאושש.
היות שאדם אינו יכול ליטול טיפול וגם לא ליטול אותו בו-זמנית (זה דבר והיפוכו), אנו חוזרים על ההמלצה הקודמת אשר תמציתה היא: מתחילים טיפול רק כאשר הדבר נחוץ.