אם אתם סקרנים בנוגע למשאבת אינסולין, מנגנון פעולתה, היתרונות והחסרונות שלה, למי היא מתאימה ולמי לא – מאמר זה הוא "בול" בשבילכם.
כיצד פועלים תאי בטא בלבלב?
כידוע, תאי בטא שבלבלב הם "בית החרושת" אשר מייצר את כל האינסולין הקיים בגוף.
תאי בטא מייצרים סוג אחד ויחיד של אינסולין, ובאמצעותו הם מצליחים לאזן את רמת הסוכר (הגלוקוז) בדם בצורה מוקפדת מאד, וכך זה עובד אצל אדם בריא לגמרי:

איך, בעצם, פועלת משאבת האינסולין?
היסטורית, ניתן לחלק את המשאבות ל-3 דורות.
הדור הראשון של המשאבות ("פלט" בלבד): המשאבה הייתה "גולם" אשר הזליף אינסולין בהתאם לתכנית שנקבעה מראש (והייתה נתונה לשינויים על-פי צורך), ובנוסף הוזלף אינסולין בזמן אמת כאשר בעל המשאבה בחר לעשות כך (למשל, בסמיכות לארוחות).
הדור השני של המשאבות (קלט + פלט): בנוסף ליכולת להזליף אינסולין, המשאבות היו מחוברות למד-סוכר-רציף והציגו את הנתונים על גבי צג. אולם, המשאבה לא ביצעה שום אינטגרציה בין הקלט לבין הפלט, ומי שהיה אמור לעשות זאת הוא בעל המשאבה ו/או הצוות הרפואי המטפל.
הדור השלישי של המשאבות (קלט + תכנון + פלט): כאן למעשה נסגר המעגל. המשאבה מבצעת קלט של נתונים דרך מד-סוכר-רציף, היא מחשבת כמה אינסולין להזליף ומתי, ואז גם מבצעת זאת. אלה הן המשאבות הנוכחיות, והן גם נקראות "לבלב מלאכותי", בצדק או שלא.
במאמר הנוכחי נתייחס אך ורק לדור החדש של המשאבות.
מהי הבעיה הקשה ביותר באיזון הסוכר בדם?
ללא ספק אלה הן התנודות כלפי מעלה לערכים גבוהים מאד (היפרגליקמיה) וכלפי מטה לערכים נמוכים מדי (היפוגליקמיה).
אילו היינו יכולים להשתמש באינסולין ללא מגבלה כמותית, בלי לחשוש שהסוכר ירד יותר מדי, הטיפול היה פשוט בהרבה, וגם לא היה צורך במשאבה, אלא שהמציאות היא שונה: ככל שנזריק מינון גבוה יותר של אינסולין, כך הסיכון לנפילת סוכר (היפוגליקמיה) יעלה, וזה נכון במיוחד בסוכרתיים מסוג 1 (אשר רגישים למינונים נמוכים יחסית של אינסולין) אך קיים גם בסוכרת מסוג 2.

איך נראה טיפול באמצעות עטי-הזרקה?
הטיפול בעטי-הזרקה (אצל מי שמזריק מספר פעמים ביום), מבוסס במידה מסוימת על ניחוש, ונראה כך:
פעם ביום מזריקים אינסולין ארוך-טווח, אשר אמור לכסות את רמת הסוכר הבסיסית, ועם הארוחות מזריקים אינסולין קצר-טווח, אשר אמור לכסות את הסוכר אשר צפוי לעלות בעקבות האכילה.
חרף כל הניסיונות "לפגוע ולדייק", לא תמיד זהו המצב. לעתים מפספסים לכיוון של תת-מינון, ואז הסוכר עולה יותר מדי, ובפעמים אחרות הפספוס הוא לכיוון של מינון-יתר, שזה גרוע יותר, ואז הסוכר נוטה לצנוח כלפי מטה.
אז מה משאבה יכולה לעשות אחרת?
המשאבה מנסה לצמצם ככל הניתן את זליגת הסוכר לשני הקצוות.
בראש ובראשונה, היא מצליחה להפחית אירועי היפוגליקמיה, וזאת בעיקר באמצעות הפחתת והפסקת הזלפת אינסולין כאשר רמת הסוכר מגיעה לסף מסוים. היא אינה ממתינה שהמטופל ייכנס להיפוגליקמיה, אלא היא משקללת את מהירות הירידה יחד עם רמת הסוכר הנמדדת, ונוקטת באמצעי-מנע כשזה נדרש.
גם עליה ברמת הסוכר היא בעיה שהמשאבה מסוגלת להתמודד עמה, באמצעות העלאת כמות האינסולין המוזלף, עד לגבול מסוים (אם מישהו חושב שהוא יוכל לזלול ככל העולה על רוחו, והמשאבה תתקן את רמת הסוכר בדם – הוא טועה לחלוטין…).
היכולת של המשאבה לתמרן ביעילות נגזר בראש ובראשונה מן היכולת הטכנולוגית שלה, שהוסברה, אך גם מן העובדה שהיא משתמשת אך ורק באינסולין קצר-טווח (כגון הומלוג, נובורפיד, אפידרה). שני המאפיינים של אינסולין זה הם השפעתו המהירה על רמת הסוכר, ופינויו המהיר ממחזור הדם. תכונות אלה של האינסולין הן הכרחיות לתפקוד המשאבה, ואילו היה נעשה בה שימוש באינסולין ארוך-טווח, היא הייתה הופכת לחסרת ערך לגמרי, עם אפס יכולת להגיב ביעילות לשינויים ברמת הסוכר בדם בזמן אמת.
לא זו בלבד שכמות האינסולין המוזלפת שונה ממטופל למטופל, אלא שבאותו המטופל עצמו – היא משתנה במהלך היממה, ומשתנה גם מיממה ליממה, כתלות ברמת הסוכר בדם, כלומר המשאבה מאפשרת גמישות רבה מאד, וזאת באופן אוטומטי, בלי שהמטופל נדרש "לשבור את הראש" כמה יחידות להזליף ומתי.
הגמישות העצומה והיכולת להתאים את עצמה למצב המשתנה של הסוכר – אלו הם היתרונות המובהקים של משאבת אינסולין, ובנקודות אלה אין לה מתחרים.

מהם חסרונות המשאבה?
אילו משאבה הייתה פתרון מושלם לכל סוכרתי, אזי סביר להניח שהיינו רואים הרבה יותר סוכרתיים שמשתמשים בה.
למשאבה יש לא מעט מגרעות, ואלו הן:
- מחיר: משאבה היא טיפול יקר. עם זאת, כאשר הרופא המטפל (בדרך-כלל במסגרת מכון סוכרת בקופת-חולים או בית-חולים) ממליץ על משאבת אינסולין למטופל שלו, על-פי-רוב הדבר מאושר, כלומר העלות הכספית מושתת על המדינה ולא על המטופל עצמו.
- אתגר טכני: למרות שמשאבה מבצעת את מרבית העבודה בכוחות עצמה, היא בהחלט דורשת תפעול ותחזוקה, וסוכרתי המתקשה מאד עם טכנולוגיה, לא יוכל להסתדר עם המשאבה. למעשה, סביר להניח שמשאבה תזיק לו יותר מאשר היא תועיל.
- חשיפה כלפי הסובבים: כאשר אדם מעוניין להסתיר מן הסובבים את דבר מחלתו ו/או את השימוש באינסולין, הרבה יותר קל לעשות זאת עם עטי-הזרקה. משאבה היא אביזר בולט, וקשה מאד להסתיר אותה מן הסובבים.
- זיהום עורי: בניגוד לעטי הזרקה, שם המגע בין המחט לבין העור הוא חד-פעמי (בכל הזרקה), הרי המגע בין המחט לבין העור במשאבת אינסולין הוא קבוע. גם כאשר מחליפים מחט, עדיין צריכה להימצא מחט כלשהי התקועה בעור, אחרת המשאבה אינה יכולה להזליף אינסולין. דבר זה מגביר את הסיכון לזיהומי עור.
- חסימת צינורית: במרבית המשאבות, קיימת צינורית דקה אשר מובילה את האינסולין מן המשאבה עצמה אל העור דרך מחט דקיקה. צינורית זו עלולה להיסתם, ואז אינסולין אינו מוזלף והסוכר מתחיל לטפס במהירות. במשאבה ללא צינורית – בעיה זו נחסכת.
- אינסולין פג תוקף במהירות: בניגוד לעט הזרקה, שמוחזק במקום בלתי חשוף לסביבה החיצונית (באנשים המזריקים פעם עד פעמיים ביום – הוא מוחזק בבית בלבד, על-פי-רוב), האינסולין במשאבה הוא חשוף מאד לסביבה החיצונית, ובעיקר בימים חמים הוא נוטה לפוג תוקף במהירות רבה. סוכרתיים המשתמשים במשאבה יודעים לספר כי בבוקר בהיר אחד ערכי הסוכר מזנקים כלפי מעלה, ללא סיבה נראית לעין, וכאשר הם מחליפים את האינסולין – לפתע פתאום הכול מסתדר.
- תקלות בפעולת המשאבה: מדובר בתקלות ספציפיות שמתרחשות חליפות לבקרים, או בתקלות מערכתיות, בהן מתברר כי קיים ליקוי בחלף זה או אחרת של המשאבה, ואז כל המטופלים במשאבים מוזמנים ל"ריקול" של המשאבה שלהם והחלפתה בחדשה (או חלק ממנה).

מי המטופל שמתאים למשאבה?
בפועל, הרופא המטפל בסוכרת הוא זה שאמור להמליץ על שימוש במשאבת אינסולין, ולכן עליו להשתכנע שהמטופל שלו אכן מתאים לטיפול. מתי זה צפוי לקרות?
כאשר מתקיימים כל התנאים הבאים:
- הסוכרתי נזקק לאינסולין בוודאות, כלומר כלל לא מגיב לטיפול תרופתי שאינו אינסולין (מרבית הסוכרתיים הללו הם מסוג 1).
- הסוכרתי סובל מתנודות חריפות ברמת הסוכר כלפי מעלה (היפרגליקמיה) וכלפי מטה (היפוגליקמיה = נפילת סוכר), למרות ביצוע שינויים רבים בתכנית הטיפול.
- הסוכרתי הוא בעל יכולת טכנית סבירה שתאפשר לו לתפעל את המשאבה כראוי (אם זהו ילד קטן אזי הוריו הם ה"מתפעלים")..
מי המטופל שאינו מתאים למשאבת אינסולין?
השילוב הבא אמור לאותת כי הסוכרתי שלפנינו אינו מתאים למשאבת אינסולין (כל התנאים ביחד):
- סוכרת מסוג 2 עם השמנה.
- היזקקות למינון גבוה של אינסולין (1 יחידה לק"ג ומעלה ביממה).
- רמת סוכר גבוהה כל הזמן.
- והמהדרין יוסיפו: ביקורים בלתי תכופים במרפאת הסוכרת…
במקרים אלו – הסוכרתי אולי חי באשליה ש"הכול תחת שליטה" ו"המשאבה מטפלת בי", אך המציאות היא ששום דבר אינו תחת שליטה, והמשאבה ממש לא מטפלת בו.
כאשר משתמשים בכלי-עזר שאינו מתאים לבעיה, זה כמו לנסות להרוג יתוש אשר נח על הברך באמצעות פטיש של 5 ק"ג. נסו לנחש מה יישבר…

לתיאום תור לד"ר זילבר ובירורים נוספים:
- 03-5193570
- office@doctorzilber.co.il
- מרכז גירון, ז'בוטינסקי 5, רעננה
- ללא צורך להמתנה לתורים