משאבת אינסולין: מהי, איך פועלת, למי מתאימה ולמי לא?

מהם חסרונות המשאבה?

אילו משאבה הייתה פתרון מושלם לכל סוכרתי, אזי סביר להניח שהיינו רואים הרבה יותר סוכרתיים שמשתמשים בה.

למשאבה יש לא מעט מגרעות, ואלו הן:

• מחיר: משאבה היא טיפול יקר. עם זאת, כאשר הרופא המטפל (בדרך-כלל במסגרת מכון סוכרת בקופת-חולים או בית-חולים) ממליץ על משאבת אינסולין למטופל שלו, על-פי-רוב הדבר מאושר, כלומר העלות הכספית מושתת על המדינה ולא על המטופל עצמו.
• אתגר טכני: למרות שמשאבה מבצעת את מרבית העבודה בכוחות עצמה, היא בהחלט דורשת תפעול ותחזוקה, וסוכרתי המתקשה מאד עם טכנולוגיה, לא יוכל להסתדר עם המשאבה. למעשה, סביר להניח שמשאבה תזיק לו יותר מאשר היא תועיל.
• חשיפה כלפי הסובבים: כאשר אדם מעוניין להסתיר מן הסובבים את דבר מחלתו ו/או את השימוש באינסולין, הרבה יותר קל לעשות זאת עם עטי-הזרקה. משאבה היא אביזר בולט, וקשה מאד להסתיר אותה מן הסובבים.
• זיהום עורי: בניגוד לעטי הזרקה, שם המגע בין המחט לבין העור הוא חד-פעמי (בכל הזרקה), הרי המגע בין המחט לבין העור במשאבת אינסולין הוא קבוע. גם כאשר מחליפים מחט, עדיין צריכה להימצא מחט כלשהי התקועה בעור, אחרת המשאבה אינה יכולה להזליף אינסולין. דבר זה מגביר את הסיכון לזיהומי עור.
• חסימת צינורית: במרבית המשאבות, קיימת צינורית דקה אשר מובילה את האינסולין מן המשאבה עצמה אל העור דרך מחט דקיקה. צינורית זו עלולה להיסתם, ואז אינסולין אינו מוזלף והסוכר מתחיל לטפס במהירות. במשאבה ללא צינורית – בעיה זו נחסכת.
• אינסולין פג תוקף במהירות: בניגוד לעט הזרקה, שמוחזק במקום בלתי חשוף לסביבה החיצונית (באנשים המזריקים פעם עד פעמיים ביום – הוא מוחזק בבית בלבד, על-פי-רוב), האינסולין במשאבה הוא חשוף מאד לסביבה החיצונית, ובעיקר בימים חמים הוא נוטה לפוג תוקף במהירות רבה. סוכרתיים המשתמשים במשאבה יודעים לספר כי בבוקר בהיר אחד ערכי הסוכר מזנקים כלפי מעלה, ללא סיבה נראית לעין, וכאשר הם מחליפים את האינסולין – לפתע פתאום הכול מסתדר.
• תקלות בפעולת המשאבה: מדובר בתקלות ספציפיות שמתרחשות חליפות לבקרים, או בתקלות מערכתיות, בהן מתברר כי קיים ליקוי בחלף זה או אחרת של המשאבה, ואז כל המטופלים במשאבים מוזמנים ל"ריקול" של המשאבה שלהם והחלפתה בחדשה (או חלק ממנה).