הבלוטה בצוואר: תריס? יותרת התריס? לימפה? רוק?

מדובר בארבע בלוטות הנמצאות אף הן בצוואר, כמעט תמיד מאחורי בלוטת התריס, ובדרך כלל ממש צמודות אליה. במקרים מסוימים המיקום של אחת (או יותר) מבלוטות יותרת התריס הוא "בלתי אופייני", לדוגמה בתוך בית החזה. בלוטות יותרת התריס הן קטנות, וקורה לא אחת שבבדיקת אולטרה-סאונד של צוואר קשה להבדיל בין בלוטת יותרת התריס לבין קשרית לימפה.

המצבים האופייניים בהם בלוטות יותרת התריס מגיעות לתודעה היא בדרך כלל כאשר הן עובדות יותר חזק יותר או חלש יותר מן הדרוש.

פעילות יתר של הבלוטה נפוצה לאין ערוך מאשר תת פעילות: מתוך כל 10,000 אנשים באוכלוסייה, אצל 84 יש פעילות יתר של בלוטת יותרת התריס ואצל 2 בלבד יש תת פעילות של בלוטת יותרת התריס (זה הפוך מן המצב בבלוטת התריס, שם תת פעילות נפוצה בהרבה מאשר פעילות יתר).

דרך אגב, פעילות יתר של בלוטת יותרת התריס היא כמעט תמיד שפירה, כלומר ממאירות של הבלוטה היא נדירה.

כדי להבין מה מתרחש כאשר הורמון הבלוטה (Parathyroid Hormone = PTH) מופרש בעודף או בחסר, עלינו להבין מה בדיוק הוא עושה בגוף. ובכן, PTH הוא "שומר סף" אשר תפקידו הוא למנוע ירידה ברמת הסידן (Calcium) בדם, והוא עושה זאת באמצעות "גיוס" של סידן מתוך המאגרים שלו בגוף שהם בעיקר… העצמות (99% מן הסידן בגוף מרוכז בעצמות).

מדוע חשוב למנוע ירידה של רמת הסידן בדם?

משום שרמה מסוימת של סידן בדם דרושה לתפקוד תקין של מערכת העצבים (כולל המוח) וגם השרירים (שרירי השלד, שרירים של איברים פנימיים וגם שריר הלב). כאשר רמת הסידן בדם צונחת לערכים נמוכים מדי אזי עלולות להתפתח התכווצויות שרירים עזות, ובכלל זה התכווצות מיתרי הקול עד כדי חנק (Laryngospasm), הפרעות בקצב הלב ואפילו אובדן הכרה ופרכוסים (לא לדאוג, כי זה ממש נדיר).

המצבים החולניים שתוארו עלולים להתפתח כאשר יש מחסור ב-PTH, והסיבה הנפוצה ביותר לירידה ברמת ההורמון היא ניתוח של בלוטת התריס אשר במהלכו נפגעות או נכרתות גם בלוטות יותרת התריס.

המצב ההפוך, בו קיים ייצור מוגבר של PTH, הוא הרבה יותר נפוץ. הדבר מתרחש כאשר אחת הבלוטות הללו (לעתים יותר מאחת) הופכת להיות "אוטונומית", כלומר היא מייצרת PTH בכמות עודפת למרות שאין מחסור בסידן הדם. התוצאה היא גיוס מוגזם של סידן מתוך העצמות (מה שלאורך זמן מדלדל את העצמות), העלאת רמת הסידן בדם, ולעתים גם העלאת כמות הסידן המופרש בשתן (וסיכון להיווצרות אבני כליה).

חשוב שתדעו: יש טיפול בכל אחד מן המצבים הללו, כלומר טיפול בפעילות יתר של בלוטת הפאראתירואיד (היפרפאראתירואידיזם) וטיפול בפעילות ירודה של בלוטת הפאראתירואיד (היפופאראתירואידיזם).

הרופא שמטפל בבלוטות יותרת התריס הוא אנדוקרינולוג, אך כאשר נדרש לבצע ניתוח להוצאת הבלוטה אזי מבצע זאת רופא אף-אוזן-גרון.